שאלה גדולה וחשובה שאדם צריך לשאול היא כיצד אפשר להגיע לגן עדן? ובכלל, מי מגיע לגן עדן? האם כל אדם שעוזר מדי פעם לזקנה לעבור את הכביש יזכה להיכנס לגן עדן? אולי רק מי שמקפיד על כל המצוות? או האם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין י א), גם אם לא הקפידו על מצוות? האם המעשים שלנו נשקלים במאזניים, ומי שמעשיו הטובים עולים על מעשיו הרעים יזכה? או אולי אפשר, כביכול, להעמיד את כל האנשים בשורה ארוכה כאשר משמאל הגרועים ביותר (כמו היטלר וסטלין וחמלניצקי) ומצד ימין צדיקים גדולים (כמו אמא תרזה?) ואלוהים אז מחליט שאיפשהו שם באמצע הוא חותך, כך שכל מי שבצד שמאל מושלך לגיהינום וכל מי שבצד ימין נלקח לגן עדן?
הכי חשוב לבדוק מה התנ"ך אומר, שהוא דבר ה’ שנכתב ע"י נביאיו.
ובכן, בלשון התנ"כית, השאלה המרכזית היא: כיצד להיצדק, או, להימצא צדיק, בעיני ה’.
נתחיל מתהילים לב.
דוד אומר בתהילים לב: אַשְׁרֵי נְשׂוּי-פֶּשַׁע; כְּסוּי חֲטָאָה. שימו
לב שדוד איננו אומר "אשרי מי שאין לו פשע”, אלא אשרי מי שה’ נשא את פשעו
וכיסה את חטאו. הוא ממשיך: אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָוֹן. שוב, לא שאין בו עוון, כי אדם כזה – אין; אלא מי שה’ בחר שלא להחשיב לו, או בשפה התנ"כית, לא "לחשוב לו"
את עוונו. הוא מוסיף וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה, כלומר, שהוא לא מסתיר את
חטאו מ-ה’ ומצדיק עצמו בפניו או בפני חבריו. זה מוסבר בפסוקים הבאים: כאשר
דוד החריש לגבי חטאו (ג) עצמותיו בלו והוא סבל כל היום והלילה מידו הכבדה
של אלוהים (ד). אך כאשר הודה על חטאיו ולא כיסה אותם (ה) ה’ נשא את עוונו
וסלח לו. דוד לא הביע תקווה שמעשיו הטובים יגברו על מעשיו הרעים, אלא נסמך
על חסד אלוהים בלבד לסליחת חטאיו, כפי שגם כתב בתהילה אחרת (קמג):
וְאַל-תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי לֹא-יִצְדַּק
לְפָנֶיךָ כָל-חָי. דוד ידע שאף אחד לא יוכל לזכות במשפט ולהימצא צדיק לפני
אלוהים. לכן ביקש מאלוהים שלא ישפוט אותו. הוא העדיף להיסמך על חסד אלוהים
בלבד ולבקש את רחמיו.
הפרק המפורסם ביחזקאל – פרק יח, המדבר על כך שהבן לא נושא בעוון האב, גם מלמד דברים חשובים אחרים.
בפסוק
כא נאמר במפורש שאם רשע ישוב מכל מעשיו הרעים וישמור את חוקי ה’, הוא יחיה
ולא ימות. בפסוק כב גם נאמר שכָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא
יִזָּכְרוּ לוֹ. שימו לב שאין בפרק זה מאזניים. אין שקלולים וחישובים של
חובה כנגד זכות. אין ספירת מצוות. מה שיש כאן זה מחיקת חוב. עברו הרע של
הרשע נמחק לחלוטין ברגע שהוא חוזר בתשובה מלאה לאלוהים ומראה זאת ע"י ציות
למצוות אלוהים. את קיום המצוות הוא עושה לא בשביל לצבור נקודות זכות, אלא
כחלק מאורח חייו החדש כמי שחזר בתשובה אל אלוהים ומאמין בו.
הפרק גם
מתייחס למי שפעם הקשיב לאלוהים, אך הפנה לו עורף והראה את צבעיו האמיתיים.
גם במקרה זה, לא יהיו שקלולים. כל הטוב שעשה בעברו לא ייכנס כלל לחישוב
(כד): וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת
אֲשֶׁר-עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי, כָּל-צִדְקֹתָו אֲשֶׁר-עָשָׂה לֹא
תִזָּכַרְנָה. בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר-מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא בָּם
יָמוּת. דוגמה לכך נמצאת בחייו של המלך יואש. יואש גוּדל ע"י יהוידע הכוהן,
שגם הציל את חייו. יואש היה טוב כל עוד יהוידע היה חי. אך כאשר מת יהוידע
הכוהן והשפעתו סרה, צבעיו האמיתיים של יואש נתגלו והוא פנה לחטא.
התגובה
של בני ישראל לדברים הללו שאלוהים אומר בפי יחזקאל, היא: לֹא יִתָּכֵן
דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! (כה) וזו התגובה הטבעית של האדם. גאוות האדם לא רוצה
להיסמך על חסד לישועה, אלא להרוויח אותה. גאוות האדם מעדיפה סטטיסטיקות,
מאזניים וחישובים יחסיים. "לא ייתכן שמי שהיה כל כך רשע יקבל מחילה מלאה
ואני יועמד בסימן שאלה”. אבל התשובה של אלוהים היא: שִׁמְעוּ-נָא בֵּית
יִשְׂרָאֵל. הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ!
אלוהים ריבון והוא יגלה רחמים לכל אשר יחפוץ, מבלי להיות כפוף לקריטריונים
של בני אדם (וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם,
שמות לג, יט).
המלך מנשה
דוגמה מאוד אמיתית, ואפילו
קיצונית, לעיקרון על פיו אלוהים מוחל וסולח מתוך חסדו, ולא מתוך שקלול מעשי
האדם, נמצאת בחייו של המלך מנשה.
מנשה היה מלך רשע מאין כמותו. הוא
היה אחראי לשפיכת דם נקי בירושלים, היה אשם בעבודת אלילים מהסוג הגרוע
ביותר – כולל העברת בניו באש, והסית את בני ישראל לעבודת אלילים גם כן. קשה
לחשוב על מלך שעשה יותר רע ממנו, בייחוד לאור העובדה שהיה בן של מלך צדיק
(יחזקיה). אך כאשר תפס אותו מלך אשור "בחוחים" והוליך אותו בשלשלאות לאשור,
אז "נכנע מאוד" לה’, וה’ שמע את תחינתו. וּכְהָצֵר לוֹ, חִלָּה אֶת-פְּנֵי
יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיִּכָּנַע מְאֹד, מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו.
וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ,
וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם, לְמַלְכוּתוֹ; וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהוָה
הוּא הָאֱלֹהִים. (דברי הימים ב לג). לא היה למנשה כל סיכוי שבעולם לפצות
במשך שארית חייו על כל הנזק שעשה ולכפר על מעשיו במעשים טובים. מנשה חזר
בתשובה אמיתית והאמין באלוהים, ו-ה’ נעתר לתחינתו.
לפי התנ"ך, אם
כן, יש תקווה לפושע גדול שחוזר בתשובה מלאה לאלוהים, על פני אדם "טוב
יחסית" או דתי, המנסה להימצא צדיק בזכות מעשיו שלו.
אברהם אבינו
דוגמה
נוספת היא בחייו של אברהם אבינו. אברהם אמנם היה צדיק ולא נהג ברשעות כמו
מנשה. אך הסיבה שבגינה נחשב אברהם לצדיק לפני ה’ איננה מעשיו הטובים דווקא,
אלא היא מתוארת כך: וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ
צְדָקָה. (בראשית טו ו). כאן אנו פוגשים שוב את אותו השורש "חשב". לא מה
עשית, אלא מה אלוהים מחשיב לך, או לא מחשיב לך, הוא העניין. אפילו על אברהם
(או בשלב זה, אברם) לא נאמר שנסמך על מעשים טובים. הוא פשוט האמין ב-ה’,
וה’ מצידו החשיב את אמונתו לצדקה, כאשר המילה "צדקה" פירושה "היותך
צדיק”. אכן, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא
(קהלת ז כ) וזה כולל אפילו את אברהם. ובכל זאת, ה’ החשיב את אברם לצדיק – שוב – לא בזכות קיום מצוות, שאכן היו לו, אלא אך ורק על סמך אמונתו של אברם בו.
מקומו של המשיח במחילת חטאי העם
לפי התנ"ך, המשיח הוא זה שגורם לנו להימצא צדיקים לפני אלוהים. ראיה לכך אפשר למצוא בכמה מקומות:
1. בירמיהו כג, מלך המשיח נקרא "ה’ צדקנו" בגלל שהוא זה ש"מצדיק" אותנו – כלומר גורם לנו להיחשב צדיקים לפני ה’ בזכות האמונה בו.
2. בתהילים פרק ב,
מדובר על התנגדות הגויים נגד מלכות המשיח. (נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה
וְעַל-מְשִׁיחוֹ, ב). אך ה’ מציב את המלך המשיח על הר ציון ואומר לו בְּנִי
אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ (ו-ז). המזמור מסתיים בהוראה לכבד
את/להשתחוות לבנו של אלוהים, למלך המשיח: נַשְּׁקוּ-בַר [נשקו את הבן, תנו
לו כבוד] פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ.
אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ (יב). כלומר אשרי כל החוסים במשיח, שבמזמור זה
נקרא גם בנו של אלוהים.
(זה מזכיר את ההבטחה במזמור לד: פֹּדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל-הַחֹסִים בּוֹ (כג). כלומר, מי שחוסה ב-ה’ לא ייחשבו לו חטאיו והוא לא ייאשם.)
3. בישעיהו פרק נג
מדובר על המשיח שסובל ומת בעד חטאי העם. זהו פרק נבואי המדבר על כך שעם
ישראל יתבוננו ויגיעו להכרה שהמשיח הוא חליפתם, תמורתם וכפרתם. נהוג כיום
לפרש פרק זה כעל עם ישראל שסובל על חטאי כל העמים, אך זהו לא הפירוש הנכון
וגם לא הפירוש שהיה מקובל בעבר. כתוב בפרק זה שכֻּלָּנוּ כַּצֹּאן
תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ [כלומר,
במשיח] אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ (ו). כל זאת עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה וְלֹא
מִרְמָה בְּפִיו. (ט). אך למרות שהמשיח הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (יב),
במעשהו זה הוא יצדיק את החוטאים שחזרו בתשובה (יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, יא), וישא את חטאיהם (הוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, יב).
מדוגמאות
אלה אנו רואים שההצדקה ע"י אלוהים קשורה קשר ישיר למשיח. מחילת החטאים היא
אמנם חינם למי שנסמך על חסדו של אלוהים, ולא על קיום מצוות. אך מחילת
החטאים איננה חינם מבחינת אלוהים, כיוון שהמשיח, בתור עבדו הצדיק של
אלוהים, צריך לסבול ולמות בעד כולם בשביל לשלם את הכופר.
לכן, לפי
התנ"ך, לא שקלול המעשים הטובים והרעים הוא זה שמושיע את האדם וגורם לו
להימצא צדיק לפני אלוהים, אלא הישענות על חסד אלוהים בזכות אמונה בו
ובמשיחו.
רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. תהילים קמז יא.